תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980 - סעיף 1

תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980*

          

בתוקף סמכותי לפי סעיף 46 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, ושאר הסמכויות הנתונות לי לפי כל דין, אני מתקין תקנות אלה:

 

הגדרות

 

סעיף 1. בתקנות אלה –

 

"עתירה" - עתירת אסיר לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח משולב], תשל"ב-1971;

 

"בית המשפט" - בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו מוחזק העותר.

תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980 - סעיף 2

הגשת עתירה

 

סעיף 2. (א)  עתירה תוגש לבית המשפט בכתב, במספר עותקים מספיק בשביל בית המשפט וכל המשיבים, ויפורטו בה מספר זהותו של העותר והנימוקים שעליהם היא מתבססת.

 

(ב)  לעתירה יצורף תצהיר לאימות העובדות המשמשות לה יסוד.

תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980 - סעיף 3

ישיבות בית המשפט

 

סעיף 3. בית המשפט רשאי לשבת לדין בענין העתירה, כולה או מקצתה, בבית סוהר המצוי באזור שיפוטו של בית המשפט או במיתקן אחר השייך לשירות בתי הסוהר, ואשר מצוי סמוך לבית הסוהר כאמור, אם ראה לעשות כן למען הצדק או למען יעילות הדיון.

תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980 - סעיף 4

דיון בעתירה

 

סעיף 4. (א) העתירה תישמע במעמד העותר והמשיב או באי כוחם, במועד שקבע בית המשפט, ורשאי בית המשפט לצוות על המשיב להשיב תשובה בכתב, בלווית תצהיר או בלעדיו תוך זמן שיורה בית המשפט.

 

(ב) תשובה בכתב תהיה במספר עותקים מספיק בשביל בית המשפט וכל העותרים.

תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980 - סעיף 5

צווי ביניים

 

סעיף 5. השופט או - כאשר בית המשפט דן בשלושה - אב בית הדין, רשאי לתת צווי ביניים, לבטלם או לשנותם, כפי שייראה לו בנסיבות הענין.

תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980 - סעיף 6

סדר דין באין הוראות

 

סעיף 6. בכל ענין של סדר דין שלא נקבע בתקנות אלה, ידון בית המשפט בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה.

תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980 - סעיף 7

רשות ערעור וערעור

 

סעיף 7. (א)  בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט תוגש לבית המשפט העליון תוך חמישה עשר ימים מיום ההחלטה אם ניתנה בפני העותר, או מהיום שהומצאה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו.

 

(ב) הבקשה תוגש בכתב, במספר עותקים כאמור בתקנה 2(א) ויפורטו בה הנימוקים שעליהם היא מתבססת.

 

(ג) הוגשה הבקשה לבית המשפט העליון, רשאי הוא לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.

 

(ד) בית המשפט העליון רשאי להחליט בערעור על פי סיכומים בכתב גם בלא טענות שבעל פה.

תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980 - סעיף 7א'

 

תקופת פגרה לא תובא במנין

 

סעיף 7א'. תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה, או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי הענין, הוראה אחרת.

תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980 - סעיף 8

תחילה

 

סעיף 8. תחילתן של תקנות אלה ביום כ"ד באלול תש"ם (5 בספטמבר 1980).

 

פסיכיאטרים חוששים לאשפז בכפייה, ופגועי נפש הופכים לעבריינים בעל כורחם

פסיכיאטרים חוששים לאשפז בכפייה, ופגועי נפש הופכים לעבריינים בעל כורחם.

 

כתבתה של עידו אפרתי מעיתון הארץ 26.04.2017 06:01

 

בשנים האחרונות מתרבים המקרים שבהם פגועי נפש נשפטים בגלל ביצוע עבירות קלות יחסית, בהן אמורים לטפל במערכת האזרחית ולא בפלילית. בתוך עשור חל זינוק של כ-60% במספר צווי בית משפט לאשפוז כפוי - ויש הסבורים כי לא זה הטיפול הנכון.

לפני כמה שבועות נקלעו ד', פגוע נפש בשנות ה–40 לחייו, ואמו לוויכוח קולני. הסיבה: הבן סירב לשתף פעולה עם הטיפול שלו. במהלך הוויכוח דחף הבן את אמו, שהחליטה בתגובה להזעיק משטרה. מכאן עבר הטיפול למישור הפלילי: מעצר והבאה בפני שופט, אולי בתקווה שבית המשפט ישלח אותו למסגרת טיפול, אם צריך - גם בכפייה. המקרה הזה רחוק מלהיות נדיר, כמו גם ההשלכות האפשריות. בשנים האחרונות מתגוללים באולמות בתי המשפט עוד ועוד סיפורים של פגועי נפש הניצבים מול שופט בגין ביצוע עבירות קלות יחסית על רקע מחלתם, ושנועדו להיות מטופלות במערכת הבריאות ולא במערכת הפלילית.

 

נתוני משרד הבריאות מגלים כי בעשור האחרון זינק בכ–60% מספר הצווים שנתנו בתי המשפט לאשפוז כפוי במחלקות פסיכיאטריות (זאת בשעה שאוכלוסיית ישראל צמחה ב–22% בלבד). אך הסיפור אינו רק המספרים, אלא הפרקטיקה שמאחוריהם. כיום, כאשר בן משפחה או שכן חווה אלימות מצד פגוע נפש, כלל לא בטוח שהאדם הראשון אליו יפנו יהיה פסיכיאטר.

 

במקרים רבים הם יעדיפו לחייג 100 ולהסיט את הטיפול באותם פגועי נפש נסערים למסלול הפלילי, המהיר יותר ויש שיאמרו האפקטיבי יותר.

אך השאלה האם זהו גם המסלול הנכון מורכבת יותר, וגם בבתי המשפט לא תמיד מסכימים שזהו הפתרון המתאים לפגועי נפש, שברגע אחד של זעם או תוקפנות נקטו אלימות שלא הביאה לפגיעה של ממש בנפש. כך היה כאשר הגיע המקרה של ד' לאולמו של אבי סתיו, שופט בית משפט השלום בראשון לציון שהחליט לשחררו. "המישור בו יש לטפל במקרה שלפנינו הוא המישור האזרחי", כתב בהחלטתו, "מעיון בחומר ספק בעיניי אם קיים חשד סביר לביצוע מעשה העולה כדי עבירה פלילית".

 

כמה חודשים קודם לכן הגיע מקרה אחר, בעל קווים מקבילים לזה של ד', לאולמו של שופט בית משפט השלום בפתח תקוה, עודד מורנו. נ', בחור בשנות ה–20 לחייו עם רקע של מחלה נפשית (שכבר הביא להפסקת הליכים אחרים נגדו בעבר), נעצר בחשד לאיומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, וגרימת נזק לרכוש במזיד. על פי התלונה, נ' זרק טוסטר על אחיו ופגע בו בצורה כלשהי (לא נמצא מסמך רפואי שתיאר את הפגיעה). חודש קודם לכן איים על אמו שיפגע בה. השופט מורנו קבע כי לא למשטרה היה צריך להפנות את הצעיר, אלא לבית חולים פסיכיאטרי. "יש לעשות שימוש זהיר בהליכים פליליים", כתב בהחלטתו והדגיש שהמשפט הפלילי מצויד באמצעים הדרסטיים ביותר, לרבות שלילת חירותו של אדם, ולכן יש להשתמש בו רק כאשר אמצעים אחרים אינם מועילים.

 

ככלל, אשפוז אדם פגוע נפש, המצוי במצב של מצוקה או סערה נפשית, בניגוד לרצונו, הוא אקט קשה ואלים שעצם השימוש בו ונחיצותו נמצאים, וראוי שיהיו, בוויכוח תמידי (שלא יידון כאן) . הלכה למעשה אשפוז פסיכיאטרי כפוי בישראל מתרחש מדי יום - בין אם באמצעות הוראת אשפוז של פסיכיאטר מחוזי (מסלול אזרחי) ובין אם מתוקף צו אשפוז שניתן על ידי בית משפט (מסלול פלילי).

 

כפי שמלמדת הסטטיסטיקה, המקרים של ד' ונ' אינם חריגים ולמעשה הפכו נורמה בעשור האחרון. אולם בעוד שכאן היתה ביקורת של שופטים שקצו בהפיכת הטיפול לכתב אישום, רבים מהמקרים שהובאו בפני שופטים אכן הסתיימו מאחורי דלת המחלקה הסגורה.

הן במערכת הבריאות והן במערכת המשפט לא מקבלים את המגמה הזו בברכה, ויש שם מי שמשתמשים במונחים כמו "קרימינליזציה", "משפטיזציה" ו"פליליזציה" לתיאור האופן שבו מערכות השפיטה והאכיפה, ולמעשה החברה הישראלית כולה, החליפה את מסדרונות בתי החולים במסדרונות בתי המשפט, בכל האמור בטיפול בפגועי נפש.

 

לדברי עו"ד דורית נחמני־אלבק, סנגורית מחוז מרכז ואחראית על תחום הפסיכיאטריה בסנגוריה הציבורית, חלק ניכר מהמקרים שמגיעים לבית המשפט אמורים ויכולים להיות מטופלים במסלול האזרחי, הטיפולי ולא בעברייני. "במקרים של תקיפה או פציעה המשטרה ממילא מגיעה", אמרה ל"הארץ". "אך במקרים רבים לא מדובר בתקיפות של ממש אלא בשחרור קיטור או זריקת חפץ". לדבריה, "המקרים הללו יכולים להיות מטופלים באמצעות פנייה למיון פסיכיאטרי או לפסיכיאטר המחוזי. התוצאה היא שאותו פגוע נפש נעצר, מה שמדרדר עוד יותר את מצבו הנפשי, וחלקם מוצאים את עצמם לראשונה במעצר באבו כביר, לעתים עם עבריינים אחרים".

 

למעצר מסוג זה יש השלכות נוספות. עם תחילת הליך זה, בנוסף לתיוגו כחולה נפש הוא מתויג כעבריין וזוכה ליחס בהתאם: הוא נעצר, נאזק ומובל בניידת, שוהה במעצר לילה אחד או יותר לפני שהוא מובא בפני שופט, לעתים עם עבריינים עצורים. אם בית המשפט מחליט לאשפזו בכפייה (בהתאם לחוות דעת פסיכיאטרית מתאימה), יהיה זה לתקופה ארוכה יחסית ורק ועדה פסיכיאטרית בראשות משפטן תוכל לאשר את שחרורו. זאת בשונה מ"אשפוז רגיל", בהוראת פסיכיאטר מחוזי, אז יש צורך בהוראת רופא בלבד.

 

שינוי כיוון

 

העדפת המסלול הפלילי על הטיפול האזרחי של הפסיכיאטר המחוזי לא הופיעה יש מאין, היא מתפתחת זה שני עשורים. בעבר נטתה המטוטלת לצד השני: פסיכיאטרים מחוזיים ניצלו את סמכותם לאשפז חולים בכפייה באופן בלתי מוצדק לעתים, דבר שגרר ביקורת של חולים, בני משפחה, ארגונים חברתיים ואף מערכת המשפט. "הביקורת היתה אז שבמקרים רבים מדי האצבע היתה קלה על ההדק, קולם של החולים לא נשמע וחלקם אושפזו בכפייה ללא הצדקה", אומרת נחמני־אלבק. "בתקופה מסוימת בית המשפט המחוזי אף נזף בפסיכיאטרים המחוזיים. הם ספגו ביקורת מאוד קשה ועברו לסוג של מגננה".

 

על פניו, חוק טיפול בחולי נפש (1991) קובע כי פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות על אשפוז בכפייה כאשר כתוצאה ממחלתו נפגע כושר השיפוט וביקורת המציאות של אדם, והוא עלול לסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מיידי. אף כי גם כיום עושים הפסיכיאטרים המחוזיים שימוש בסמכותם לפי חוק, הם נעשו זהירים יותר, יש הטוענים זהירים מדי.

כיום טוענים בסנגוריה הציבורית כי יותר ויותר פסיכיאטרים מחוזיים, או מי מטעמם, מהססים לעשות שימוש בסמכותם, גם במקרים מוצדקים — בשל חשש מביקורת שיפוטית על החלטתם, לאור הביקורת שהטיחו בתי המשפט במהלך השנים. "כתוצאה מכך, בני משפחה הפונים לפסיכיאטר המחוזי לקבלת סיוע נתקלים לא אחת בסירוב - ובהפנייתם למשטרה להמשך טיפול", טוענת נחמני־אלבק. "זאת, גם במקרים שבעבר היתה מעורבת המערכת האזרחית". על כן טוענים בסנגוריה כי הם נדרשים לייצג עוד ועוד חשודים פגועי נפש בהליכים משפטיים, שלא היו אמורים להגיע כלל אל בית המשפט. "אנחנו רואים הרבה מאוד מקרים של חולי נפש, שבגלל מעשים מינוריים, חסרי ערך כמעט, שפעם טופלו במערכת האזרחית, מוצאים את עצמם במערכת הפלילית", הוסיפה.

 

חוסר האונים של בני המשפחה הוא לפעמים כה גדול, שלעתים מוגשת תלונה גם במקום שבו לא בוצעה עבירה. "נתקלנו כבר במקרים של הפרזות או אפילו תלונות מומצאות כדי שהמשטרה תתערב", אומרת נחמני־אלבק.

תזכורת לכך ניתנה לפני כמה שבועות בבית משפט השלום בכפר סבא. על הספסל הנאשמים ישב אדם בשנות ה–30 לחייו, הסובל מבעיות נפשיות. הוגש נגדו כתב אישום על תקיפת אשתו. אבל בדיון התברר שהאשה לא מעוניינת לדור אתו תחת קורת גג אחת, אך תקיפה לא ממש היתה שם. "אני רוצה שירחיקו אותו מהבית", הסבירה בבית המשפט. "אני לא רוצה כל הזמן ויכוחים. הוא מעשן כל הזמן. כל הזמן צעקות. כל הזמן לא בראש שלו. הוא חולה. אני לא מחזיקה מעמד שיהיה אצלי בבית".

 

אבל גם כאשר מתבצעת עבירה, לא תמיד ברור מהי הדרך הנכונה לטפל במי שעשה אותה. כך, בין התיקים הרבים של פגועי נפש שהגיעו לבתי המשפט בישראל בשנים האחרונות אפשר למצוא גם את זה של א' - פגוע נפש ונכה בשנות ה–20 לחייו, שבחג הפסח תקף את אמו ומשך בחוזקה בשיערה. היא הזעיקה את המשטרה, שעצרה אותו והביאה אותו לפני שופט. "הוא פגע בי פיזית מאוד קשה, הוא קרקף אותי", סיפרה האם. כאשר שאל אותה השופט האם לדעתה יש לשחררו, השיבה: "לא יודעת. אתם רוצים לראות אותי מקורקפת לגמרי? אנחנו לא מסוגלים. אני לא עומדת בזה, אני ובעלי. אנחנו זקוקים שמישהו יעשה את העבודה בשבילנו, מטפל. בעלי יתמוטט, אני אתמוטט". לבסוף, ובהסכמת הצדדים, שוחרר א' וחזר לבית הוריו.

 

חשים בעלייה

 

"בעבר יכלה המשטרה להגיע ולפנות את החולה לבית חולים לאבחון או אשפוז", אומר יו"ר איגוד הפסיכיאטריה, ד"ר צבי פישל. "אבל בשלב מסוים בית המשפט החליט, ובמידה של צדק, שהיא לא יכולה — על סמך תלונה של בן משפחה או שכן - לקחת אדם לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי". לכן, לדבריו, במקרים של ביצוע עבירה החולים הללו נעצרים, מובאים לפני שופט שיכול להפנות אותו להסתכלות ובמידת הצורך לאשפוז כפוי באמצעות צו אשפוז. במסגרת הזו האשפוז ארוך יותר, והוא מסביר זאת בכך "שהוא תלוי בוועדה פסיכיאטרית שבראשה משפטן ולא בהחלטה של רופא בלבד".

 

פישל אומר כי הוא ועמיתיו חשים בעלייה במספר האשפוזים תחת צו אשפוז פלילי בתמהיל החולים. "זה לכאורה אותם חולים, אבל המסגרת של צו אשפוז גדלה ביחס לעבר, והיום יש יותר חולים שהם למעשה עבריינים", הוא אומר. "יש כאן גם עניין חברתי שעוסק בשאלה: עד כמה דומיננטי מרכיב המחלה בביצוע העבירה ועד כמה אישיותו של אדם. בשני המקרים הוא יכול להגיע לבית חולים, השאלה היא האם כעבריין או כאדם חולה".

 

מחלקות מעורבות

 

לתיוג של פגוע נפש כחולה או עבריין משמעות כבירה, כמו גם לערבוב שנעשה במחלקות בין שתי האוכלוסיות, באופן העלול לפגוע במטופלים עצמם ובטיפול הרפואי שהם מקבלים. עוד קודם למחלוקת בסוגיית האשפוז הממושך, צוותים רפואיים במחלקות הפסיכיאטריה מתלוננים זה שנים, כמו גם בני משפחות של מאושפזים, על תהליך פליליזציה מזיק שמתרחב במחלקות. הוא נובע מכך שבתי המשפט מפנים חשודים ועבריינים להסתכלות במחלקות הפסיכיאטריה כאילו היו בתי כלא. זאת, לדברי גורמי מקצוע, פוגע בטיפול בחולים ומרתיע מטופלים מלהגיע למחלקות הללו. לפי נתונים שהגיעו ל"הארץ", בשנת 2015 בלבד נשלחו 1,511 חשודים להסתכלות במחלקות פסיכיאטריות בישראל, לעומת 1,039 חשודים ב–2006 - עלייה של 45%.

 

"האנשים שמגיעים להסתכלות הם בעיקרון כאלה שביצעו עבירות, חלקן עבירות קשות", אומר מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, פרופ' זאב קפלן. "הם נמצאים בהליך משפטי שבמסגרתו הוגשה בקשה להסתכלות והם נשלחו בצו שופט. כיוון שהם לא הוגדרו כחולים לא נהוג לתת להם תרופות בהסתכלות, שנמשכת בין כמה ימים עד שבועיים. בסופו של דבר יותר מ–60% אינם מאובחנים כחולים".

 

לדברי קפלן, לתהליך ההסתכלות השפעה דרמטית על המחלקה ועל המטופלים בה. "בזמן זה נמצאים במחלקות עבריינים כבדים, חלקם מאוד מניפולטיביים, עם אישיות א־סוציאלית, שנוהגים לנצל חולים חסרי ישע לצרכים שלהם באיומים ובדרכים שונות. בין היתר הם מנחים אותם שיבקשו מבני משפחתם של החולים כל מיני דברים", הוא אומר. "מדובר בחולים שהם לעתים חסרי יכולת שיפוט ובמצבים של חרדה ותחושת רדיפה. לכן, ההסתכלות מביאה אתה למחלקות אינטראקציה מאוד מאיימת וקשה - גם לצוות וגם למטופלים".

 

הדרישה של השופטים בחלק מהמקרים, כי ההסתכלות תיעשה בתנאי מעצר - תנאים שאינם קיימים במחלקה רפואית בשגרה - יוצרת בעיה נוספת: נוכחות כמעט תמידית של מאבטחי שירות בתי הסוהר במחלקות. "הם צמודים כל הזמן לעבריינים שנמצאים בהסתכלות", אומר קפלן. "הם לבושים מדים, יש להם אזיקים. נאלצנו להפעיל לחץ כדי שיסכימו לוותר על נשק ולהשאיר אותו מחוץ למחלקה".

 

לדברי קפלן, הנוכחות שלהם אינה מאפשרת הסתכלות מקצועית כראוי, אבל מעבר לכך היא יוצרת במחלקה תחושה ודימוי של בית סוהר ולא של בית חולים. "זה פוגע באווירה הטיפולית במחלקות ויוצר מתח בין המאבטחים והצוות", הוא מסביר. "בנוסף, נוכחות המאבטחים במשך כל כך הרבה שעות מחמירה את מצבם של המאבטחים עצמם ומלווה גם מצדם בתלונות על קושי בשינה, על אי שקט ופחדים. בסופו של דבר יש כאן ניצול של המערכת הרפואית על ידי המערכת המשפטית ועל ידי החברה בכלל, שמשתמשת לעתים באשפוז פסיכיאטרי כדי לבודד אדם בשל מעשיו, ללא קשר למצבו הנפשי ולהזדקקותו לאשפוזו".

דוח הרשות לשיקום האסיר - אסירים המשתחררים מוקדם מועדים פחות לפשע

דוח הרשות לשיקום האסיר: אסירים המשתחררים מוקדם מועדים פחות לפשע.  על פי הדוח של רש"א, 28.2% מהאסירים שזכו לשחרור מוקדם ולרוב זוכים לשיקום, מועדים לחזרה לפשע, לעומת 47.1% מהאסירים בשחרור מלא | "בשפיטה של עבריינים יש שיקולים של נקם, אבל יש מחקרים שמראים שההרתעה לא רלוונטית בכלל", אומרת ענת משיח, קרימינולוגית חברתית שיקומית בסנגוריה הציבורית.

 

מאת: טל כרמון עדכון אחרון: 25.04.2017, 7:34 - כתכת דבר ראשון.

הרשות לשיקום האסיר (רש"א), מפרסמת היום (שלישי) את הדוח המסכם שלה לשנת 2016. הדוח מתייחס להיקף הפעילות, יעדים ומטרות שהושגו ותכנון ל-2017. תחום שיקום האסירים מתחלק לשניים: בתוך הכלא מי שאחראי על תהליך השיקום הוא שב"ס ועל השיקום לאחר תקופת המאסר אחראי רש"א, רש"א אחראית גם על משפחות האסירים. בישראל, נכון לסוף 2016, כלואים 9,197 אסירים (כולל עצורים), מתוכם אוכלוסיית היעד של רש"א היא אסירים שפוטים פליליים בלבד, תושבי ישראל, נכון לתחילת 2017 מספרם עומד על 6,558 אסירים.

 

לפני שניגע בחשיבות של שיקום אסירים חשוב להדגיש כי היקף התקציב של רש"א לשנת 2016 עמד על 29.2 מיליון שקלים, ב-2017 התקציב עומד על 37.4 מיליון שקלים. כרגע לרש"א, שנמצאת תחת אחריות משרד הרווחה, אין מנכ"ל. ב-4 השנים האחרונות עזבו שני מנכ"לים, בטענה שרש"א נמצאת בתת תקצוב. אומנם על פניו התקציב גדל (בשנת 2014 עמד על 14 מיליון שקלים), אך רוב התוספת 'צבועה', ואין יכולת להשקיע במה שרש"א רוצה לפתח ולהשקיע, וכאמור זה עדיין לא תקציב מספיק.

 

שיקום, לא נקמה

 

התפיסה הציבורית הרווחת בנוגע לשחרור מוקדם של אסירים היא שמדובר בסוג של פרס לאסירים שהתנהגו יפה, ושאנחנו כחברה נענשים על השחרור המוקדם שלהם. דווקא בשל כך חשוב להבין כי רק אסיר אשר משתחרר בשחרור מוקדם (ניכוי שליש כפי שנשמע רבות) יהיה זכאי לתכנית שיקום של רש"א. ענת משיח, קרימינולוגית חברתית שיקומית של הסנגוריה הציבורית והממונה על תחום עברייני מין, מסבירה מה עומד מאחורי התפיסה הזאת, "הנטייה הראשונית שלנו כבני-אדם היא לנקם וגמול ועין תחת עין. זה מה שמניע אותנו. בשפיטה של עבריינים יש שיקולים של נקם, אבל יש שיקולים נוספים ואחד מהם הוא שיקום. יש מחקרים שמראים שההרתעה לא רלוונטית בכלל. השיקום – על פי רוב בתי המשפט שופטים אדם, מטילים עונשים ויכולים להחמיר בגלל מסוכנות וחומרת עבירה וגורמים נוספים והם יכולים להקל בעונש בגלל שיקולי שיקום. דווקא אסירים שמשתחררים בשחרור מלא יוצאים כשאף אחד לא מפקח עליהם (מלבד עברייני מין).

 

למרות שיש נטייה לחשוב ששחרור מוקדם הוא פרס אפשר להסתכל על זה לאסיר המשוחרר, כדאי לראות זאת דווקא כפרס לחברה. השימוש בתכנית שיקום במסגרת שחרור מוקדם מעמידה את האדם בפיקוח של הרשות לשיקום האסיר". 

 

על פי הדוח של רש"א, אסירים המשתחררים בשחרור מוקדם, לרוב תחת טיפול ופיקוח, חוזרים למאסר בשיעורים נמוכים באופן מובהק: שיעור המועדות של אסירים אשר שוחררו בשחרור מוקדם עומד על 28.2% לאחר 5 שנים, אל מול מועדות של 47.1% בשחרור מלא. חוקרים ואנשי מקצוע נוטים לייחס נתוני מועדות נמוכים אלה לאפשרות לטפל באסיר, ללוות אותו ולפקח אחר התנהלותו בתקופה הקריטית שלאחר השחרור המוקדם.

 

מדיניות מתקדמת

 

"מדינת ישראל היא חדשנית בתפיסה שלה לגבי האסירים. המדינה היחידה שיש לה רשות נפרדת לשיקום האסיר. יש פה אמירה, לכאורה היינו אמורים להיות כפופים למשרד לביטחון פנים אבל אנחנו תחת משרד הרווחה. האג'נדה היא שיקומית רווחתית. בעולם, לרוב, מי שעוסק באסירים משוחררים הן עמותות והכנסיה, ויש פיקוח ולא טיפול", אומרת ל'דבר ראשון' ד"ר רותם אפודי ראש מחלקת מחקר, פיתוח והדרכה ברש"א.

 

האם גישה רווחתית מספיקה, האם רשות לשיקום אסיר כשלעצמה עונה על הצרכים של האסירים המשוחררים והחברה? על כך משיבה אפודי, "המדינה אכן הקימה את הרשות אבל שכחה לתקצב אותה באופן ריאלי. הרשות סבלה וסובלת ממחסור תקציבי חמור שמאוד מאוד מקשה עלינו לעמוד במשימות בגלל שני גורמים עיקריים, הראשון הוא יש גידול במספר האסירים, והשני הוא שנכנס חוק שחרור על תנאי שהגדיר את רש"א לא רק כגוף מטפל אלא, מטפל תחת פיקוח. אם לפני החוק כל המטופלים היו וולונטריים, בעצם היום אסיר שרוצה לקבל ניכוי שליש ממאסרו, צריך להוכיח טיפול ושיקום דרך רש"א. המדינה מתקצבת באופן משמעותי שיקום בתוך הכלא, כמו תעסוקה וגמילה, אבל היא שכחה את היום שאחרי, מה קורה ביום שהוא יוצא מהכלא. מבחינתנו זאת ברכה לבטלה, כי גם אם אסיר עבר שיקום בכלא, אבל אין לו איפה לגור ואיפה לעבוד כשהוא יוצא מהכלא, זאת בעיה גדולה. אנחנו חושבים שצריך שיהיה רצף שיקומי, כדי לא לאבד את ההשקעה האדירה שהושקעה בכלא".

 

לדברי משיח, חלק גדול מהאנשים שמבצעים עבירות, על אף הנטייה שלנו (כחברה) לייחס אותם לארגוני פשיעה, הם אנשים נורמטיביים, "עבירות הן דרך, יש אנשים שלא יודעים להשיג את מה שהם רוצים בדרך שלא פוגעת באחר. לכן התפיסה היא שאם נלמד אותם, הם ישיגו בדרך אחרת. הרוב הגדול גדלו בעזובה, מקומות קשים, עוני. חלקם לוקים בשכלם, חלקם זה עבירות חד-פעמיות. לדוגמא, עכשיו היה לנו אדם מבוגר שפתאום ביצע עבירה, שזה בא מדמנציה, מהתבגרות, עייפות החומר. לא תמיד צריך להתייחס לעבריינות כמו שמתייחסים לעברייני הצמרת. לנו כחברה צריכה להיות שאיפה לשיקום אסירים".

 

האם כל אסיר מתאים לשיקום?

 "בהחלט יש כאלה שלא מתאימים, אבל יש חלק גדול שכן מתאים. שיקום יכול לכלול בתוכו מרכיבים של תעסוקה, מגורים, זוגיות וגם טיפול. טיפל נפשי, שיחתי, תרופתי. השיקום צריך להיות מותאם אך ורק למידותיו של העבריין. לא יכולה להיות תכנית שיקום זהה לכל העבריינים. זה נקרא צרכים קרימונוגנים. אסירים בכלא, לא משנה לכמה שנים, הם יצאו חזרה לחברה, ולכן אנחנו צריכים לדאוג ליום שהם משתחררים. גם אם זה אחרי שנה וגם אם זה אחרי 20 שנה, והאינטרס שלנו כחברה צריך להיות כזה שמפחית את הפגיעות החוזרות שלהם".

 

איך עושים את זה?

 "מחקרים מראים שמאסר לא מרתיע. מחקרית, ככל שאדם היה יותר במאסר סביר להניח שיחזור לבצע עבירות. אני רואה בוועדות השחרורים כמכשיר משמעותי להפחתת החזרתיות והפגיעה בחברה. יש גם גורמים מובחנים שמראים למה השחרור המוקדם הוא נכון, צמצום ההשפעות השליליות של השהות בכלא. דווקא בכלא לומדים להיות עבריינים. מסגלים את השפה, הבריונות. הגורם השני זה קידום מוטיבציות להתנהגות חיובית. זה הופך להיות מניע להתנהגות טובה (לקבל שחרור מוקדם). השחרור המוקדם יוצר מוטיבציה בקרב אסירים להשתתף בתכנית שיקום בתוך הכלא, הם עושים שיקולים של רווח והפסד שאנחנו כחברה מרוויחים מזה, זה מאפשר רצף טיפולי שמוריד חזרתיות ואז תכנית השיקום מאפשרת פיקוח ושילוב הדרגתי בחברה".

 

מדיניות מכוונת

 

על אף כל מה שמשיח מתארת, בדבר החשיבות בשחרור מוקדם כחלק מתהליך שיקום, רוב האסירים הפליליים בישראל משתחררים בתום תקופת המאסר שלהם ולא בשחרור מוקדם. יש לכך גם פן כלכלי – עלות כליאה של אסיר לשנה עומדת על 121,480 ש"ח בעוד שעלות טיפול באסיר משוחרר ברש"א עומדת על 28,000 שקלים. כלומר, מדובר במדיניות מכוונת, לכלוא יותר אסירים, פחות שחרורים מוקדמים וחוסר תקצוב משמעותי לגוף שאמון על תהליך השיקום. לדברי אפודי, "אנחנו רואים בשנים האחרונות ירידה מאוד משמעותית במספר האסירים הזוכים לשחרור מוקדם, מבחינת אחוזים המדינה משחררת מעט. לשחרור מוקדם יש רציונל, יצירת מוטיבציה ולפקח ולצד זה החיסכון הכספי. במדינה משתחררים 23% בשחרור מוקדם, וגם זה לא אומר שהם קיבלו שליש. אנחנו סבורים שתקופת שיקום אופטימלית צריכה להיות לפחות שנה."

 

"אני רוצה ליצור תמריצים למעסיקים להעסיק אסירים בשיקום, אבל אין לי כסף" אומרת אפודי, "המדינה צריכה להבין שזה אינטרס. הרבה מאוד אסירים משוחררים גרים בפריפריה, ולא קל למצוא להם תעסוקה קל וחומר שאין לנו דרך לתמרץ את המעסיק. המעסיקים הגדולים במשק מסרבים להעסיק אסירים משוחררים. אנחנו שואפים לא להשאיר אותם במקום הנמוך ולאפשר להם מוביליות, יש לנו מלגות מאוד צנועות. לצערי לא רבים מצליחים להתברג במקומות עבודה שמאפשרים מוביליות".

אסירים פגועי נפש מפחדים מהרגע בו ישתחררו לחופשי

כתבתה של נגה ברגר 14 מרץ, 2017

http://www.ha-makom.co.il/article/noga-berger-prisoners-magen

כשמגיעה שעתם של האסירים פגועי הנפש לעמוד בפני ועדת השחרורים, המדינה לא יודעת להציע תכנית שיקומית שתוכל להמשיך את העבודה שהתחילה באגף המיוחד. רבים מהם – הסובלים מ"תחלואה כפולה", סכיזופרניה והתמכרות לסמים, למשל – חוזרים לבצע עוד עבירות שגובות עוד קורבנות.

על דלת הכניסה לאגף החינוך בכלא מג"ן – מרכז גוף ונפש של שירות בתי-הסהר, מודבקת דמותו של דונאלד-דאק. המסדרונות שמובילים לאגף מכוסים בציורים צבעוניים בצבעי פנדה, וכיתת הלימוד מלאה בכרזות אופטימיות ומוביילים מנייר. ליד הכתה נמצאת פינת החי - חדר לא גדול, מלא בכלובים של ארנבים, מכרסמים ולטאות. "זאת שוּשה", מצביעה רב כלאי שולי מרקו, ראש תחום חינוך בניצן ומג"ן, על חמוסה פרוותית ומתוקה במיוחד. "שושה הרוצחת".

 

באחד הימים, מתברר, מישהו שכח לסגור את דלת הכלוב שלה. "היא יצאה ורצחה את אחד האוגרים", מספרת מרקו. "האסירים לא האמינו, במשך כמה ימים הם הסתובבו פה וקראו 'שושה את רוצחת', 'מה עשית?''"

 

"כל החיות פה הן כאלו שזקוקות לטיפול – בדיוק כמוהם", ממשיכה מרקו. "דווקא הם, האוכלוסייה החוסה שבדרך כלל מטופלת, הם המטפלים, האחראים. הם צריכים לדאוג להן לאוכל, לניקיון. היו לנו פה עכברים, שהם חיות מאוד דחויות, עם סטיגמה – קצת כמוהם. החיות זקוקות ליותר טיפול דווקא בגלל שהן כלואות, ודרכן עולים כל מיני תכנים. לאוכלוסייה הזאת קשה להתבטא, וזה עוזר – זה בדיוק החיים שלהם, להיות כלוא". 

 

מחוץ לפינת החי אחד האסירים מדקלם: "אלימות, אלימות – זה לא שפה ולא רשות / אלימות, אלימות – זה כעס והתייבשות". "הוא המשורר שלנו", מספרת מרקו. "יש לו מחברת, ובכל סיום של מחזור לימודים הוא כותב לנו שירים".

ב', אסיר אחר באגף, מרצה את המאסר השישי שלו. באפריל האחרון השתחרר, ובלי מסגרת מתאימה, מצא את עצמו חוזר לכלא כעבור חצי שנה בגלל עבירות סמים. "קשה לי להיות עם אסירים, הלב שלי לא מאפשר לי. לפעמים אני נשבר, כי האופי שלי מתפרק. אם יש טיפוס כמוני, שקשה לו, לוקחים לו את הסיגריות, את הבגדים, אז קשה לו להיות באגפים הרגילים. ב'מג"ן' יותר טוב לאסירים שקשה להם להתמודד. יש פה אוזן קשבת, תמיכה מלאה. יש למי לפנות בשעת צרה".

 

"בשב"ס יש מתקני כליאה שנותנים מענה לאוכלוסיות מיוחדות, במקרה הזה – אוכלוסייה של פגועי נפש, אנשים חלשים שרמת התפקוד שלהם נמוכה", אומרת רב-כלאי טובה הלפמן, עד לאחרונה ראשת תחום טיפול ושיקום של כלא ניצן, שתחתיו שוכן מג"ן. "אלו אנשים שכדי לקום בבוקר צריכים שמישהו יעיר אותם באופן אישי, ואם המיטה מסודרת הם יקבלו שמפו במתנה. אם את תשימי אותם באגף רגיל יתקפו אותם, ינצלו אותם, וסיכוי טוב שהם יתקפו בחזרה. במג"ן הם מתייצבים יחסית מהר, אבל כשהם עומדים להשתחרר, הם מגלים שאין בעצם שום דבר בקהילה שערוך לקראתם. אז אחרי כמה זמן הם חוזרים". 

 

למה הם בכלא? חשבתי שכשאדם עם בעיה נפשית נשפט, הוא נשלח לטיפול.

הלפמן: "כל מי שמגיע אלינו נמצא כשיר לעמוד לדין על ידי בית-המשפט. כלומר, נקבע שבזמן ביצוע העבירה הם הבחינו בין טוב לרע, וידעו שמה שהם עושים הוא אסור. הרי רוב פגועי הנפש לא מבצעים פשעים. אלינו מגיעים אלו שבקצה, עם שילוב של עבריינות ומחלה נפשית".

 

 

תחלואה כפולה

בכלא מג"ן שוהים 94 אסירים פגועי נפש, רובם המוחלט מאובחנים כסכיזופרניים, ורבים מאוד מהם סוחבים גם רקע של התמכרות לאלכוהול או לסמים - "תחלואה כפולה" בז'רגון המקצועי. האסירים במקום מקבלים טיפול פסיכיאטרי, לצד יחס מותאם שכולל חינוך מיוחד וצוות סוהרים שעבר הכשרה ייעודית.

 

"אחד הדברים המרכזיים שאנחנו עומדים עליו כאן הוא התפקוד", מספרת מרקו. "סדר יום הוא דבר הכרחי, כי דפוס ההתנהגות שלהם בחוץ הוא להתנתק – להיכנס לפינה שלהם, להישאר לישון, לא לזוז מהטלוויזיה. כדי לעודד אימוץ של כישורי חיים בסיסיים – לבישת בגדים נקיים, צחצוח שיניים, מקלחת, ניקוי החדר – אנחנו עובדים בכלכלת אסימונים, שמזכה אותם בפרסים שימושיים – שמפו, גופיה חדשה. ההתייחסות שונה מזו של האגפים הרגילים – מכילה יותר, רגישה יותר, מתחשבת יותר".

ט' הוא אסיר מכלא אחר, שמשמש במג"ן כ"תומך" – אסיר ותיק שעוזר לדיירים במג"ן בחיי היומיום, מהשתלבות ותקשורת עם הצוות המקצועי, ועד עזרה בשמירה על היגיינה אישית. הוא בן 50, מרצה מאסר חמישי. "כמעט את כל החיים שלי ביליתי בכלא, גדלתי בכלא. אני יושב 20 שנה כמעט".

 

אחרי שעבר גמילה, הוצע לו לשמש כתומך במג"ן. "לא ידעתי אם זה מתאים לי. עניין הנתינה, ולעזור למישהו אחר, ואוזן קשבת ואכפתיות – בעבר זה לא דיבר אליי. אפילו לילדים שלי, לא היה לי אכפת מהם".

 

"אלו אנשים מאוד תלותיים", הוא מסביר בטון עדין. "צריך להעיר אותם, לדאוג שיקבלו את הטיפול שלהם בבוקר, ואז היגיינה מכל הסוגים – תספורת, גילוחים, מקלחות, מכבסה. כמה שיכולים לתת, באמת. ובעצם זה עזר לי. זה כמו טיפול עם עצמי. אני מרגיש שאני נותן ויכול לתת. בחוץ, עם המשפחה שלי, לא הרגשתי מה שאני מרגיש כאן, את הסיפוק והשמחה שקיבלתי. זה עושה לי טוב".

 

אחד האסירים ניגש אלינו, "מאוד כיף לי לשבת ולדבר עם התומכים שלי", הוא מספר. "הם עוזרים לי המון. הם כמו אמא ואבא שלי פה". השפה הילדותית שלו, שמאפיינת את רוב דיירי המחלקה הסגורה, בולטת במיוחד מול המחשבה על הנסיבות בגינן נשלח למאסר של 12 שנים. 

 

"אם אין מי שיחזיק אותם, 99.9 אחוז מהם חוזרים"

 

ד' בן 45. זו הפעם התשיעית שהוא בכלא. רוב המאסרים שריצה היו קצרים, האחרון שבהם נגמר בשנת 2012. חלק מהמאסרים העביר במג"ן, חלק באגפים אחרים. "שם יש בלאגן. עשרה בחדר, אני לא יכול. פה יש עוד אחד בחדר. יותר קל פה". אם הייתה לו עזרה בחוץ, הוא אומר, היה לו קל יותר לא לחזור לכלא. אבל לא נמצאה לו מסגרת מתאימה. כשישתחרר מהמאסר הנוכחי, הוא יהיה בן מעל 60.

 

"רוב החבר'ה פה הם כאלה שיוצאים וחוזרים למאסר", אומר התומך ט'. "אני פה חצי שנה, ויש אחד שהשתחרר שבועיים אחרי שהגעתי וכבר חזר עוד פעם".

 

למה זה קורה?

 

"אנשים אומרים 'טוב לי כאן'. הם מרגישים שיש מישהו שדואג, רוצים את תשומת הלב. הם רוצים לחיות, אבל לכל אחד יש את המחלה שלו, והיא לא נגמרת כאן. הם צריכים המשכיות בחוץ, וזה אין. אין קהילה, מי שיקבל אותם".

 

מה אתה אומר למי שעומד בפני שחרור?

 

ט': "אני בחוסר אונים. הוא יחזור, כי אין מי שיקבל אותו. אנחנו רוצים לשמוע עליהם שהצליחו, שהסתדרו. לצערנו אין מישהו בחוץ שימשיך את העבודה. אם אין מי שיחזיק אותם, 99.9 אחוז מהם חוזרים. נדיר מאוד שמישהו מתקבל למסגרת המשך. הרבה מהם הם כמו ילדים קטנים, אני לא יודע איך אנשים מסתדרים איתם בחוץ. צריך סבלנות".

 

לא פה ולא שם: אסירים פגועי נפש נופלים בין ההגדרות

 

על דבריו של ט' יחתמו כנראה כל הגורמים שבאים במגע עם דיירי מג"ן - שב"ס, הרשות לשיקום האסיר (רש"א) והסנגוריה הציבורית. כולם מצביעים על מחסור אקוטי באפיקים שיקומיים מתאימים לאחר השחרור. בהיעדר מעקב פסיכיאטרי ומסגרות טיפוליות מתאימות בחוץ, שיעור החזרה לעבריינות ולכליאה ימשיך להרקיע שחקים בקרבם. "זו הדלת המסתובבת", הם אומרים שוב ושוב, לרוב בליווי אנחה.

 

המנדט על בניית תכניות שיקום לאסירים שייך לרשות לשיקום האסיר. באגפים הרגילים של שב"ס, האסירים יכולים להשתתף בקבוצות טיפוליות בהתאם לאופי העבירה, ובהן הם אמורים לרכוש את הכלים והתובנות הקריטיים לתהליך השיקום. לקראת השליש האחרון של המאסר נפגש נציג רש"א עם האסיר, ובונה תכנית שיקום אשר מוגשת לוועדת השחרורים. אם התכנית מאושרת, האסיר משוחרר תחת פיקוח. אם יחרוג מתנאי השיקום, הוא יושב למאסר לריצוי השליש האחרון.

 

 

 

אבל מסגרות שיקום האסיר הרגילות לא מתאימות למאפיינים הייחודיים של אוכלוסיית פגועי הנפש. הם זקוקים בראש ובראשונה לטיפול בתחלואה הנפשית ממנה הם סובלים, ולכן המענה עבורם מסתמך על שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות, מסביר ד"ר אריאל אבקסיס, המפקח הארצי ברש"א ולשעבר נציג הרשות בכלא מג"ן.

פגועי נפש בישראל זכאים לסל שיקום של משרד הבריאות, שמציע מסגרות ושירותי שיקום בתחומים כמו דיור, תעסוקה, בריאות והשכלה. בשנים האחרונות התאמצו רש"א ושב"ס לאפשר גם לאסירים לקבל את הסל. ההישג המרכזי נרשם בכניסת וועדת סל שיקום לכלא מג"ן, בה מתקיימים הדיונים בבקשות האסירים. אף שרבים מהם עומדים בתנאי הסף המוצהר של הוועדה - 40% נכות נפשית - רובם לא זוכים לקבל את שירותי הסל. בשנים ב-2016, שיעור הזכאים לסל מבין האסירים שעמדו לפני וועדת שחרורים או שחרור מלא עמד על 40% בלבד.

 

ברש"א ובשב"ס מסבירים שהבעיה המשמעותית בחלוקת סל השיקום היא היעדר מסגרות מתאימות. אם הם לא עצמאיים מספיק כדי להשתתף במסגרות ה"רגילות" של רש"א, בהן הם חשופים גם לאלימות וניצול בידי אסירים משוחררים אחרים - במסגרות של משרד הבריאות הם אלו שמהווים את האיום. "זו אוכלוסייה שאין לה כך-כך פה, והיא נופלת בין הכיסאות", אומר אבקסיס. "אוכלוסייה מורכבת בהרבה מזו שנמצאת במסגרות של משרד הבריאות, ורובן לא יודעות איך להתמודד עם המאפיינים שלה".

 

"כשאחד מהם מגיע לוועדה ומספר מה הוא רוצה, חברי הוועדה מתחילים לחשוב: 'נשים אותו בהוסטל מעורב של גברים ונשים? נשים אותו בהוסטל שנמצא בשכונת מגורים? אבל הוא הרביץ נורא חזק להורים שלו לפני שלוש שנים, לכן הוא נכנס לכלא'", מסבירה הלפמן. "החרדה משתקת, ויש צורך למצוא פתרון שישלב כמה גופים – משרד הבריאות, ביטוח לאומי, הרווחה, הרשות למלחמה בסמים".

 

קושי בסיסי במתן סל שיקום נובע ממחסור בהוסטלים המתאימים לבעלי תחלואה כפולה, מסבירה לילך אלמוג, יועצת מג"ן ברש"א. 80% מהאסירים שפגשה ב-2016 אובחנו כסובלים מסכיזופרניה והתמכרות, אבל בישראל פועלים כיום רק שני הוסטלים ייעודיים. שניהם, באופן קבוע, בתפוסה מלאה.

 

 

"גם כשמשרד הבריאות נותן את סל השיקום, ומאשר שילוב בהוסטלים – מנהלי המסגרות עצמם חוששים לקבל אותם, והתוצאה היא אותה תוצאה", אומרת אלמוג. הפתרון המועדף על אנשי רש"א הוא פתיחת הוסטל המיועד לסובלים מתחלואה כפולה, שבו צוות הטיפול הנפשי יתוגבר על-ידי נציגים מטעמם, שיטמיעו את הידע המקצועי אודות שיקום אסירים.

 

"להבדיל מאסירים רגילים שמגיעים למסגרת מעבר לפרק זמן קצוב, וחוזרים ומשתלבים בקהילה בהדרגה, בקרב הקבוצה הזאת יש כאלו שזקוקים לפתרונות קבע, מסגרת שהיא כמו בית לחיים", מוסיף אבקסיס.

 

דנה גרייף, היועצת השיקומית של מחוז מרכז בסנגוריה הציבורית, מסבירה שהבעיות בתהליך מתחילות עוד קודם: "את צריכה להיות מוכרת על-ידי ביטוח לאומי כבעלת 40% אחוזי נכות נפשית, אבל הרבה אנשים שמתמודדים עם מחלת נפש בכלל לא פנו לביטוח לאומי. גם לאנשים שלא מתמודדים עם מחלת נפש קשה להתנהל מול ביטוח לאומי, אז על אחת כמה וכמה עבור המתמודדים. כשאני מנסה להסדיר את המצב מול ביטוח לאומי, לפעמים התשובה היא שלא יכירו בהם כעת, כי הם בכלא, ושהם יוכלו לפנות לביטוח לאומי כשישתחררו. לכן, סל השיקום ימנע מהם בגלל אילוצי הביורוקרטיה".

 

כיום מסייעות העובדות-הסוציאליות במג"ן להשיג את ההכרה המתאימה בביטוח לאומי, ובמקרים מסוימים גם הסנגוריה מתגייסת לסיוע, תוך הרחבת תחומי הפעולה המקוריים שלה, וזאת כדי לסייע להם להשתחרר מכרוניקת הדלת המסתובבת.

 

המשוכה האחרונה בדרך לקבלת סל השיקום נוגעת גם היא לעניין "טכני": וועדת סל שיקום מתכנסת אחת לשלושה חודשים, בעוד סל השיקום שניתן תקף לחצי שנה בלבד. כך, מסבירה גרייף, ישנם אסירים שמתאימים לעלות לוועדת סל שיקום אבל לא עולים לפני וועדת השחרורים כי אין מקום, ובסופו של דבר הם מחמיצים את האפשרות לשחרור מוקדם ואת תהליך השיקום תחת פיקוח.

 

הצירים של הדלת המסתובבת

 

עו"ד רונית ברוך אבישר מייצגת פגועי נפש רבים בהליכים משפטיים מטעם הסנגוריה הציבורית, מספרת על מיוצג שלה, שבעקבות מאבק משפטי זכה לקבל סל שיקום ותכנית תחת פיקוח. "עכשיו, כאשר יש לו איזושהי החמרה במחלה או מצב מלחיץ – הוא פשוט לוקח את עצמו לבית חולים. הוא לא מבצע עבירה. ולשם אנחנו חותרים כחברה מתוקנת, לתת להם את הכלים האלו. הם לא מבצעים עבירות כי הם עבריינים – אלא כי הם חולים".

 

אבל מה עולה בגורלם של מי שאינם זוכים לסל השיקום? רש"א מתקשה מאוד לייצר מסגרות שיקום עבורם, ולכן הם משתחררים בתום תקופת המאסר המלאה, בלי מסגרת מעברית או התחייבות להמשך טיפול. משם, אומרת עו"ד ענת יערי, ראש מחלקת אסירים במחוז מרכז של הסנגוריה הציבורית, הדרך ליציאה מאיזון תרופתי וחזרה לכלא קצרה, וגובה קורבנות.

 

"רובם הגדול משתחררים מהכלא וחוזרים הביתה, אם מסכימים לקבל אותם שם, החלופה האחרת היא לרחוב", מסבירה יערי כיצד פועלים הצירים של הדלת המסתובבת. "ומה הציפייה – שהם מיוזמתם יפנו לפסיכיאטר ויתמידו בלקיחת טיפול תרופתי? אין מי שמפקח ומסייע, בודק אם יש להם בכלל מקום מגורים. אז מצפים שהם ייקחו טיפול פסיכיאטרי ברחוב? וכשהם מפסיקים את הטיפול, חלקם הגדול מגיע למצב של ביצוע עבירות. יש בקרבם אסירים שאין להם שום פתרון שיקומי. זה המצב למשל אצל אסירים פגועי נפש שמרצים מאסר בגין עבירות מין".

 

"אלו לא אנשים שצריכים להיות באשפוז כפוי", מבהירה הלפמן. "הם לא פסיכוטיים כרגע, אבל הם מאוד צריכים מסגרת, חוליה מעברית בין הכלא לקהילה. אנחנו לא מדברים על המון אסירים, אבל כל אחד כזה שיוצא החוצה גורם נזק בקנה מידה מאוד גדול. העבירות שהם עושים אימפולסיביות, אלו לא עבירות מרמה מתוחכמות. הם פוגעים בילדים, יש שם לא מעט עברייני מין, רוצחים. הם אלימים מאוד".

 

 

אלמוג אומרת כי אי-אפשר לעמוד על נתוני הרצידיביזם (חזרה לביצוע עבירה) המדויקים של אסירים אלו, משום שבנתוני השב"ס אין פילוח לפי תחלואה נפשית, אבל מדובר בשיעור גבוה משמעותית מזה של אוכלוסיית האסירים המשוחררים הכללית. "רוב העבירות שלהם קורות כשהם משתמשים בסמים ולא לוקחים טיפול תרופתי. אם הם מאוזנים תרופתית, לרוב הם לא יגיעו לזה. אם הם מקבלים סל שיקום ואפשר לבנות להם תכנית מתאימה לתקופת השליש, כשהם עדיין תחת פיקוח, יש סיכוי טוב שזה יעבוד.

 

למעשה, בארבע השנים שאני בתפקיד, רק אסיר אחד שנכנס להוסטל בתקופת השליש הפר את תנאי השחרור שלו. אבל כשזה לא קורה, הם משתחררים שחרור מלא, בלי פיקוח. עם רקע התמכרותי ובלי מערכות תמיכה, מאוד קשה לא לחזור למקום הזה".

 

"אנחנו יודעים שהם יחזרו", נאנחת הלפמן. "אחד מהדברים הכי עצובים והכי קשים זה לראות אותם חוזרים במצב הרבה יותר גרוע מזה שהיו בו כשיצאו, אחרי שעשית הכל כדי לאזן אותם. הם חוזרים מפורקים".

 

מלבד ההשלכות הישירות על בריאותם ותפקידם, מחדדת אלמוג, התוצאה הפטאלית ביותר של כרוניקת הדלת המסתובבת היא יצירת קורבנות חדשים. "הרבה אנשים יושבים על אלימות במשפחה, ולא יכולים לחזור הביתה בשל החשש של המשפחות שמתקשות לשים להם גבולות. אם הם יוצאים החוצה אחרי שחרור מלא בלי הכוונה, מסגרת, מעקב פסיכיאטרי, חלקם בלי מקום מגורים – אין להם מה להפסיד. יצא לי לפגוש פגועי נפש שממש אומרים את זה – שלפעמים אפילו שווה להם לעשות עבירות, כי בכלא יש מישהו שמטפל בהם. זה נורא עצוב".

 

אומרים לנו: "אל תשחררו אותו"

 

ל' בחור בן 20, החל לאיים על הוריו במסגרת ההתקפים הפסיכוטיים. הוריו פנו ללשכת הפסיכיאטר המחוזי ולשירותי הרווחה, ואלו הנחו אותם להגיש נגדו תלונה במשטרה. הוא נשלח לכלא לשלושה חודשים, ויצא משם במצב עוד יותר קיצוני. תוך שבוע הגיש אביו תלונה נוספת על איומים.

 

בזמן שחלף עד הדיונים המשפטיים, מספרת ברוך אבישר, שייצגה אותו בתיק, הוא התחיל לקבל טיפול ולהשתלב במסגרת תעסוקתית מתאימה. העבירות שביצע, היא אומרת, התרחשו בתקופת הוואקום אחרי השחרור, ולקח בערך חודש וחצי לאזן אותו. "בא כתב האישום הזה, והמדינה נעמדת על הרגליים האחוריות כדי להכניס אותו לכלא. מדובר בבחור מקסים ואינטליגנטי, ממשפחה נורמטיבית לגמרי. לבוא ולהפוך את אותם בני משפחה חולים לעבריינים זה עוול גדול. המאסר שהוא יקבל עכשיו יהיה ממושך יותר, בגלל הפעלת המאסר על תנאי. וזה יקרה שוב ושוב ושוב".

 

הפניית קרובי המשטרה להגשת תלונה במשטרה היא פרקטיקה נפוצה בהקשר של פגועי נפש, אומרת אבישר ברוך. "התפיסה הבסיסית במערכת כרגע היא אבסורדית – 'תתלוננו במשטרה שהוא ירד מהפסים ומאיים עליכם'. עוצרים אותו, לעיתים מגישים נגדו כתב אישום המוביל למאסר, שבעקבותיו מגיעים ניסיונות אובדניים והדרדרות במצב הנפשי, אשר נמשכת, בהעדר טיפול, לאחר שחרורו ממאסר. זה מכניס אותו למצב הרבה יותר קשה. אילו הפסיכיאטר היה שולח מעין ניידת שתיקח את האדם לבית החולים, והוא היה מקבל טיפול תרופתי מתאים ובהמשך מסגרת טיפולית ראויה - החברה הייתה יוצאת הרבה יותר נשכרת. גם בפן הכלכלי, אגב –לחברה יהיה זול יותר לטפל מאשר להחזיק אסיר בכלא. זה מה שלא מבינים: הכלא הוא באמת לא מקום טיפולי. הפתרון מצוי במערך הטיפול בבריאות הנפש בקהילה".

 

 

היעדר פתרונות השילוב בקהילה, טוענים גם בשב"ס, הביא לעיוות שבמסגרתו הרשויות החלו לראות בשב"ס גוף טיפולי לגיטימי. "אנחנו יכולים להרים טלפון ללשכת שירותים חברתיים ולהגיד 'תקשיבו, הבן אדם משתחרר עוד חצי שנה, מה עושים? בואו נערך ביחד'", אומרת הלפמן, והם אומרים לנו 'אל תשחררו אותו'. עכשיו, כמובן שאין אופציה לא לשחרר בן אדם. הכלא הוא לא מסגרת טיפולית. זה שאנחנו מעניקים טיפול, זה לא חלופה לכלום. זה הקצה, ומפה צריך לצאת".

 

כלומר, ההצלחה היחסית של שב"ס בתחזוקת האסירים האלה גורמת למדינה לראות במאסר מענה טיפולי בשבילם?   

 

הלפמן: "כן. הפכנו להיות הוסטל סגור. גם בשב"ס הפתרון הזה לא היה קיים תמיד, אבל למדנו את האוכלוסייה ופיתחנו מענים. אני יכולה להגיד שלא הרגשתי שבחוץ דברים מתפתחים בקצב שבו הם התפתחו אצלנו".

 

מעבר לעיוות המובנה, שבו נדרש הכלא - מסגרת עונשית-הרתעתית - לשמש כמסגרת טיפולית, המשמעות פשוטה וחורכת: הוויתור על שילוב בקהילה והסתמכות על הכלא כמסגרת הטיפולית הבלעדית, גוזרים ייצור מתמשך של קורבנות שנדרשים כדי להחזיר את האדם לכלא.

 

"אמרתי לשופט, אני לא מוכן להתשחרר"

 

רוב האסירים מגיעים למאסר הראשון שלהם בשנות העשרים שלהם, אחרי שמעולם לא החזיקו מעמד במסגרת, מסבירה הלפמן. "כשהם היו ילדים, אף בי"ס לא הצליח להכיל אותם. חלקם היו באשפוזים עוד כילדים. הרבה לא יודעים קרוא וכתוב. לרוב הם במצב רפואי גרוע – שיניים מוזנחות, דברים כאלו. הרבה מהם עברו התעללויות וטראומות לסוגיהן, וספגו הזנחה קשה.

 

כשאני פוגשת מישהו כזה והוא מספר את סיפור חייו, אני רואה שבהרבה מקרים ההתדרדרות שלו יכלה להיעצר בשלב מוקדם הרבה יותר. צריך להשקיע בהם לפני שהם מגיעים לכלא. כשהם מגיעים לפה זה כבר הקצה, כשיש מאחוריהם פגיעה וסבל. הם פוגעים באחרים והם סובלים".

 

ברוך אבישר נוקטת עמדה חריפה יותר. "נקודת המוצא הבסיסית שלי בתיקים האלו היא שאם האנשים האלה היו מטופלים בקהילה, סביר להניח שהם לא היו מסיימים את דרכם בכלא", היא אומרת. "הרבה מהם הם אנשים שבחלק מההליכים נמצאים כשירים לעמוד לדין ובחלק לא - פעם ככה ופעם ככה. לא מזמן, למשל, ייצגתי בחור צעיר שסובל מפיגור, סכיזופרניה והתמכרות. הוא נשפט בגין שני תיקים שונים בטווח של שבוע. בפעם הראשונה הוא נמצא לא כשיר לעמוד לדין, ובשנייה כן. הוא נשלח למאסר קצר. אם היה טיפול מקדים, חלק ניכר מהמקרים האלו היו נחסכים".

 

א' הוא אחד מאותם אסירים שיודעים ששום דבר לא מחכה להם בחוץ. הוא נראה מבוגר מכפי שנותיו ושיניו התחילו להרקיב. במאסר הקודם שלו, הוא מספר, הוא הופיע שלוש פעמים בפני וועדת השחרורים, "אבל לא רציתי להשתחרר. אני לא הייתי מוכן. אמרתי לשופט ככה: אני לא מוכן להשתחרר".

למה?

 

"כי לא היה לאן ללכת. לא היה בית. לא היה אף אחד".

 

בשנת 2007 א' השתחרר, והתקשה להסתדר בכוחות עצמו. הוא לא ידע להכין לעצמו אוכל, ורבות ממטלות החיים העצמאיים נראו לו קשות מנשוא. שנתיים לאחר מכן הוא שב ללבוש את מדי האסיר, כשקיבל תקופת מאסר ארוכה יותר.

 

הפעם הוצע לו לעבור למג"ן, הצעה שהוא קיבל בשמחה. "אמרו לי 'יש מקום בדיוק בשבילך, נותנים הכל – קפה, סיגריות. הכל נקי, ישנים שניים בחדר. אז באתי לפה ונשארתי פה. פה טוב, נקי, יש ביטחון, הכל בסדר פה. יש תומכים שעוזרים לפעמים, אם יש בעיה שאני לא יכול לפתור, אני פונה אליהם. כל הזמן אני עסוק פה. עכשיו אני עסוק בתאטרון, יש לנו הצגה בחודש מאי – כל אחד מספר את החלום שלו, ולמה הוא לא התגשם".

 

מה היה החלום שלך?

 

"רציתי להיות קוסמונאוט. כמו יורי גגרין. לעוף בחלל".

 

 

 

תגובת משרד הבריאות:

 

"החסר במסגרות שיקומיות לסובלים מתחלואה כפולה (רקע נפשי לצד התמכרות) -  ידוע ומטופל על ידי מערך השיקום ואגף בריאות הנפש. במסגרת המכרז החדש לשירותי דיור שיקומיים, שנמצא כיום בהליכים משפטיים, מתוכננת הקמתם של שישה הוסטלים חדשים, שעתידים לתת מענה לכל זכאי סל שיקום אשר סובלים נוסף על מצבם הנפשי הקשה גם מהתמכרות, ללא תלות בהיותם אסירים לשעבר או לא. לפיכך, עם הקמת המסגרות, וגם כיום, במסגרות שכבר קיימות, כל משתקם שיימצא מתאים לקבלה למסגרת, בלא תלות בעברו הפלילי, יתקבל אליה".

 

תגובת ביטוח לאומי:

 

"כל אסיר עם נכות העומד בפני שחרור, רשאי להגיש תביעה לקבלת קצבת נכות מביטוח לאומי.

 

אם קיים חומר רפואי מספק משירותי הבריאות בכלא, אנו קובעים את אחוזי הנכות על בסיס המסמכים הקיימים ומאשרים את הזכאות לקצבה. במקרים בהם לא ניתן לקבוע אחוזי נכות לפי המסמכים הרפואיים בלבד, האסיר מוזמן לאחר שחרורו לוועדה רפואית. אנו נשמח לכל שיתוף פעולה עם שירות בתי הסוהר כדי להקל ככל הניתן על שיקום האסירים והשתלבותם בחברה".

קצה הקרחון

קשה להאמין אחרי כל זה, אבל תמונת המצב שתוארה עד כה - הקושי בהשמת אסירים פגועי נפש במסגרות שיקום, וכרוניקת הדלת המסתובבת הידועה מראש על כל השלכותיה ומחיריה - היא כמעט אופטימית ביחס למה שמתרחש מחוץ למג"ן.

על-פי נתוני רש"א, 94 הדיירים של כלא מג"ן הם חלק מכ-700 אסירים השוהים באגפי "טעוני פיקוח" בבתי-הכלא ברחבי הארץ, אשר רובם המכריע פגועי נפש. 600 מתוכם מאובחנים כסכיזופרנים.

גרייף: "לא פעם נוצר מצב שרק בכלא מתחיל תהליך הזיהוי של התחלואה הנפשית. בהרבה מהמקרים האלו, ההתמודדות עם החולי הייתה ההתמכרות לסמים ואלכוהול, מה שנקרא Self-Treatment. התוצאה בפועל, מלבד התחלואה הכפולה, היא שההתמכרות "צובעת" את המחלה, שתסמיניה מיוחסים להתמכרות. כך נמנע מהם טיפול, שקשה להשיג גם ככה בשל הקשיים שמציבות המסגרות הביורוקרטיות - הרווחה, ביטוח לאומי וכו'".

ברוך אבישר: "בכלא ישנה המסגרת של מג"ן, שהיא המסגרת האולטימטיבית לפגועי נפש תחת שב"ס, אבל מה שקורה בשאר בתי הסהר הוא שהם לא בהכרח זוכים למענה הולם. גם לא בפן התרופתי".

לפי ההערכה של רש"א, כ-10% מהאסירים שמשתחררים בשנה הם פגועי נפש, כאשר רובה המכריע של אוכלוסיה זאת לא זוכה למענה שיקומי.

 

"כיועצת של 'מגן' אני נפגשת רק עם 60 מתוכם", אומרת אלמוג בלהט.

 

"השאר לא מקבלים מענה והזדמנות שיקומית. כרגע שב"ס ורש"א לא ערוכים מספיק לטפל באוכלוסייה הזאת – לא מבחינת משאבים ולא מבחינת התכווננות. במקומות אחרים הצוותים גם לא יודעים בכלל איך לפנות לקבלת סל שיקום, לטפל בפרוצדורות הביטוח הלאומי. המצב הזה מצריך שינוי מאוד מהותי. בשלב זה ישנו ניסיון להרחבת שיתופי הפעולה בין שב"ס, רש"א ומשרד הבריאות, בניסיון להרחיב את המענה עבור כל אוכלוסיית פגועי הנפש בשב"ס, ולא רק עבור אלו השוהים במג"ן, כך שבכל מחוז בארץ תתקיים וועדת "סל שיקום" בבתי הכלא. כך, בכפוף לשירותים שיינתנו עבורם מטעם משרד הבריאות, רש"א תוכל לבנות עבורם תוכנית ולפקח עליה".

אז איפה יותר משתלם להשקיע? בענישה או בטיפול?

יו"ר ועדת הפנים דודי אמסלם: איך יתכן שמתוך 21,000 אסירים רק 2500 עובדים?

 

"איך ייתכן שמתוך 21,000 אסירים רק 2500 עובדים, ורק 200 עובדים במפעלים מחוץ לבתי הסוהר?" תהה יו"ר ועדת הפנים דודי אמסלם בדיון היום על פעילות ועדת השחרורים ועל יישום דו"ח דורנר לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, בהשתתפות השופטת בדימוס דליה דורנר.

 

לדברי ח"כ אמסלם "חסרים עובדים במשק. בעלי מפעלים רוצים להביא עובדים זרים. למה לא להעסיק אסירים?" גונדר אשר וקנין, מ"מ נציבת שב"ס: "צריך למצוא מקומות תעסוקה שיסכימו להעסיק אסירים וצריך גם למצוא אסירים מתאימים".

 

גונדר וקנין התייחס גם להמלצה נוספת של דו"ח דורנר – להקים בתי מעבר שישמשו את האסירים בתקופת המאסר האחרונה ויכינו אותם לחיים מחוץ לכלא. לדבריו "אנו במו"מ עם עמותה להקמת בית מעבר בעפולה או בגן יבנה. האסירים בשנתם האחרונה בכלא ישהו במקום אזרחי. יחיו שם ויעבדו בסביבה, ילמדו ויחוברו לשירותי הקהילה של השלטון המקומי, ויעברו לאזרחות יותר בקלות. הפיילוט הראשוני יהיה ל-30 איש".

 

עוד דיווח מ"מ הנציבה גונדר וקנין כי נושא בינוי בתי סוהר חדשים נמצא בדיון בבג"ץ, לאחר ששב"ס הציג תוכנית בינוי והאוצר סירב לממנה. מאז 1995 לא הוקם בישראל בית סוהר שחדש. רוב מתקני הכליאה הם מתקופת המנדט. הכלא החדש היחיד נבנה בדרום, כשחשבו שהשב"ס יופרט בחלקו. יו"ר הוועדה דודי אמסלם: "דרשתי מכם להעביר לי את תוכנית הבנוי הרב שנתית. שום דבר לא מתקדם מאהבה. את אנשי האוצר מלמדים לומר שאין כסף. העבירו לי ואני אקדם".

 

יו"ר הוועדה ח"כ אמסלם הודיע כי יקיים דיון נוסף על שיקום האסיר בכלא ובחוץ. "אסיר עולה 10,000 שקל בחודש. אם משחררים אותו חוסכים ומרוויחים פעמיים –גם לא צריך לבנות בתי כלא, וגם האיש מפרנס את משפחתו. יכול להיות ש-20% מהאסירים לא מתאימים לתוכנית שיקום, אבל לגבי השאר זה רק שאלה של אמצעים".

 

ד"ר רותם אפודי, הרשות לשיקום האסיר: "הכשל הוא בתקציב הרשות לשיקום האסיר. זהו כשל מתמשך של שנים.

 

התקציב לא ריאלי, והוא היום 40 מיליון, כשחלקו צבוע לתוכנית שיקום לנוער עד גיל 21. כל שנה משתחררים 7500 איש. רוב תקופות המאסר לא ארוכות. מחצית מהאסירים שפוטים לשנה. מחצית מהאסירים מתאימים לשיקום. הקריטריון הבסיסי הוא מוטיבציה. אנו מאד מחשיבים את השיקום בתוך כותלי הכלא, את החינוך. שלא יסתפק בלשחק שש בש, שיוכיח צעדים. אנחנו מכינים תוכנית עם המלצה לשיקום ושחרורו מוקדם תחת פיקוח".

 

בדיון עלה גם ה"שיקום הפרטי" המתאפשר לאסירים היכולים לממן זאת, המאפשר שחרור מוקדם תחת פיקוח גוף פרטי. יו"ר הוועדה דודי אמסלם:

 

"נניח בנאדם קיבל 10 שנים ומשתחרר אחרי שני שליש בשל חוות שדת של 'משקם פרטי'. האם עכשיו הוא צריך במהלך 3.3 השנים שנותרו לממן גם את עצמו וגם את המשקם?" ד"ר אפודי: "לכן יכולים לעשות זאת רק בעלי אמצעים. לכן אנו מוטרדים. מדובר בשיקום לא אוניברסלי. לבעלי אמצעים בלבד".

בוטלו ההגבלות לעו"ד על ביקורי אסירים

חודשים ספורים אחרי שנציבות שירות בתי הסוהר הטילה את ההגבלות, הושג סיכום בין הצדדים שאושר על ידי בית המשפט

שמונה חודשים לאחר שנציבות שירות בתי הסוהר הטילה באופן חד צדדי מגבלות חמורות על ביקורי עורכי דין במתקני הכליאה, הושג סיכום בין הצדדים בחסות בית המשפט העליון.

 

החלטה זו מצטרפת לביטול הסנקציות הראשונות שהטילה הנציבות על ציבור עורכי הדין, זמן קצר לאחר שנחשפה פרשת הביקורים אצל אולמרט.

 

ביטול המגבלות הראשונות נעשה בעקבות הגשת עתירת לשכת עורכי הדין לבג"ץ נגד שירות בתי הסוהר.

 

הרכב שכלל את השופטים אסתר חיות, יצחק עמית ומני מזוז אימץ את ההסכמה אליה הגיעו לשכת עורכי הדין, נציבות שירות בתי הסוהר ומחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה.

 

בין היתר, סוכם כי תינתן אפשרות לעורכי דין להגיע למתקני הכליאה ללא הודעה מוקדמת וללא התניית פגישה עם אסיר באישור בכתב מקצין האסירים או מי מטעמו.

 

עוד נקבע כי מפגשי עורכי דין עם אסירים לא יופסקו במהלך ספירות, למעט במקרים חריגים, ועורכי הדין לא יידרשו לצאת במהלכן ממתקני הכליאה.

 

בנוסף, עורכי דין יוכלו להיפגש במהלך הביקור עם מספר אסירים במתקני הכליאה, בניגוד למגבלה שהוטלה בעבר.

 

במקביל בשב"ס ציינו כי במסגרת ההידברות שקויימה עם לשכת עורכי הדין נותר על כנו הכלל הבסיסי לפיו עו"ד שמבקש לבקר אסיר בבית הסוהר יחתום על הודעה כתובה לפיה הוא מגיע לתת שירות מקצועי. בכך קיבלה לשכת עורכי הדין את העמדה הבסיסית של שב"ס.

 

עוד אומרים כי במהלך הסיכומים צויין באופן מפורש כי שמורה לשב"ס האפשרות לשוב ולשנות את הפקודה, בהתאם לשיקול דעתו.

 

ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אפי נוה, ברך על הסיכום בין הצדדים ומתן פסק הדין ע"י בית המשפט העליון ואמר: "ציבור האסירים יכול היום לנשום לרווחה על כך שמנענו פגיעה בזכות היסוד שלו להיוועץ בעורך דין, וציבור עורכי הדין יכול להיות מרוצה מכך שעצרנו את הפגיעה בחופש העיסוק שלו ואת הניסיון לפגוע ולהגביל את זכות הייצוג".

 

"אני סמוך ובטוח שהחלטה זו, שבאה בסיכום עם נציבות שירות בתי הסוהר ומחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, תשים קץ לסבלם של האסירים ולסחבת כלפי ציבור עורכי הדין בכל הנוגע למפגשים בין אסירים ועצורים לבין עורכי דין במתקני הכליאה בישראל", אמר נווה.

 

קרדיט - ערוץ 7 - ג' באדר תשע"ז 01/03/17 19:24

חרף ביקורת של ביהמ"ש, שב"ס מונע מאסירים ועצירים להיפגש עם מומחים פרטיים

חרף ביקורת של ביהמ"ש, שב"ס מונע מאסירים ועצירים להיפגש עם מומחים פרטיים.

 

לאחר שהחלטות דומות בוטלו על ידי בית המשפט, קבע לאחרונה שב"ס כי מומחים יורשו להיכנס רק לצורך בניית תוכנית שיקום לאחר שחרור. הסניגור הארצי: זו פגיעה חמורה בזכויות העצורים.

 

כתבתו של יניב קובוביץ כתב עיתון הארץ 09.02.2017 20:17

שירות בתי הסוהר החליט לאחרונה לאסור על כניסת מומחים פרטיים לבתי הכלא לצורך ניהול הגנתם של אסירים ועצורים שמנהלים הליכים משפטיים.

 

לפי ההחלטה, נוסף סעיף לפקודת "כניסת מומחים פרטיים לבתי סוהר" ולפיו "כניסת מומחה פרטי תותר לצורך פגישה עם אסיר על מנת לבנות תכנית שיקום לאחר שחרור בלבד". ההחלטה נעשתה ללא התייעצות או שיח מול הגורמים הרלוונטיים. מבחינת הסנגוריה ולשכת עורכי הדין זוהי החלטה קשה במיוחד, שכן מדובר בפגיעה בניהול הגנתם של עצורים המנהלים את משפטם ונאבקים על חפותם.

 

הסניגור הציבורי הארצי, ד"ר יואב ספיר, שלח בשבוע שעבר מכתב חריף ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ולפרקליט המדינה שי ניצן בו הוא מזהיר מפגיעה חמורה בזכויות עצורים בעקבות ההחלטה. "שירות בתי הסוהר מבקש זו הפעם להתערב ולפגוע בזכויות העומדות בליבת ההליך הפלילי עצמו, וזאת על דרך של מניעת כניסת מומחים לבתי הסוהר גם לצורך פגישה עם עצורים, המצויים טרם הגשת כתב אישום או המנהלים את הגנתם בפני אישום העומד כנגדם בהליך פלילי", כתב ספיר ליועמ"ש.

ספיר הוסיף כי "כניסתם של מומחים למפגש עם עצורים ונאשמים מצויה בלב ליבה של הזכות להליך הוגן, וכניסתם של מומחים נועדה לשרת את הגנתם של עצורים הן במסגרת ניהול הגנתם בפני האישום העומד נגדם (כגון שימוש בפסיכיאטרים העומדים על כשירותם לעמוד לדין או נוירולוגים המביעים חוות דעתם באשר ליכולתם להימנע מעשיית המעשה) הן במסגרת הליכי המעצר עצמם (כגון פגישה עם עובדים סוציאליים או קרימינולוגים לצורך איתור חלופת מעצר מתאימה אשר תאפשר את שחרורו של העצור ממעצר)".

 

במכתבו טען ספיר כי זו הפעם הרביעית בשש השנים האחרונות בה שב"ס מפרסם הוראות שעה ופקודות המונעות כניסתם של מומחים לבתי הסוהר.

 

בשלושת המקרים הקודמים הפקודות הוקפאו או בוטלו על ידי בית המשפט, ואף על פי כן שב"ס ממשיך לטענתם בניסיונותיו לפגוע בזכויות בסיסיות של עצורים ואסירים.

 

"לראשונה למדה הסניגוריה הציבורית על דרישה זו של שירות בתי הסוהר רק בתחילת חודש ינואר 2017, כאשר סניגורים מטעמה החלו להיתקל בסירובים בלתי מנומקים להכניס מומחים מטעמם לפגישה עם עצורים", טען ספיר ביחס לעובדה שבשב"ס פעלו ללא שיתוף הגורמים הרלוונטיים ובאופן חד צדדי. "בהמשך, החלו להתקבל בסניגוריה הציבורית אף סירובים בכתב בהקשר זה, אשר מהם ניתן היה להבין כי המדובר במדיניות מכוונת".בסניגוריה הציבורית סבורים כי להוראות הפקודה החדשה אין כל עיגון חוקי והיא פוגעת באופן ברור ומובהק בזכויות חוקתיות של עצורים ונאשמים ובהן הזכות להליך הוגן, הזכות לחירות, חיסיון עו"ד- לקוח והזכות לשוויון ודורשים לבטלה באופן מיידי. 

משירות בתי הסוהר נמסר כי "הסניגוריה הציבורית מבקשת להכניס לבתי הסוהר כל 'מומחה' שעובד מטעמם בכל שלב דיוני של ההליך הפלילי, לרבות בהליכי מעצר וזאת ללא יידוע של בית המשפט, ללא החלטה שיפוטית, ללא מעורבות של שירותי המבחן וללא יידוע של התביעה הכללית. שב"ס הוא גוף הפועל לפי חוק ובהתאם לנהלים ויפעל לפי כל החלטה שיפוטית.

 

נהלי הכניסה למתקני הכליאה של שב"ס נובעים מסדרי ניהול הכליאה והביטחון, והם באחריות שב"ס. פנייתה של הסניגוריה הציבורית  בנדון לשב"ס וליועמ"ש תידון ביום ראשון".